החלטה בתיק ע"מ 1412/12

כתב האישום נגד המשיב מייחס לו שבעה פרטי אישום. הראשון עניינו סיועו בניסיון השמשת קווי טלפון סלולאריים במהלך השנים 2008-2009 ששימשו אסירים ועצירים ביטחוניים. ששת פרטי האישום האחרים, עניינם פעולותיו של המשיב בששה מקרים שונים בצימוד והשמשת טלפונים סלולאריים וקווי טלפון בעבור שימושם של אסירים ועצירים ביטחוניים. מעשים אלה בוצעו בראשית שנת 2012, סמוך למעצרו.

החלטת בית משפט קמא

בקשת התביעה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו נדחתה על ידי בית משפט קמא. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה, ואף סבר כי קיימת עילת מעצר, אולם לטעמו לא היה מקום לשלול מהמשיב חלופת מעצר. בית משפט קמא התרשם כי לא נשקפת מהמשיב מסוכנות, ועל כן הורה על שחרורו בתנאים.

בית המשפט נימק את החלטתו בכך שלא ברור שהמניע של המשיב היה לפגוע בביטחון האזור, אלא שלכל הפחות ניתן לומר כי עצם עיניו מפני סיכון זה. בית המשפט התרשם כי המטרה הייתה מטרה כלכלית בלבד ולא לצורך קידום מטרות בלתי כשרות אחרות. עוד צויין כי המשיב קיבל היתרי כניסה לישראל במחצית שנת 2011, בין היתר עבור טיפולים רפואיים, ולטעמו של בית המשפט "העובדה כי הרשויות המוסמכות התירו כניסת הנאשם פעם אחר פעם, בצירוף נסיבותיו הרפואיות יש אף בהם כדי להפחית במידה לא מבוטלת מן המסוכנות הנובעת מן הנאשם".

טיעוני הצדדים

התביעה סברה כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו, וטענה כי נסיבותיו של מקרה זה מצדיקות את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. התביעה טענה כי אין כל הבדל בין הברחת מכשיר סלולארי אל תוך הכלא, לבין השמשתו ופתיחת קו עבורו מול חברת הסלולאר. התביעה הפנתה לעניין אדעיס (ע"מ 2117/11 התביעה הצבאית נ' אדעיס) ועניין חגאז (בש"פ 1716/11 חגאז נ' מדינת ישראל) שם נקבע כי יש מקום למעצר עד תום ההליכים ללא חלופה. התביעה הדגישה כי להבדיל מאותם תקדימים, בהם דובר בסיוע של בן משפחה במטרה לדבר עם יקירם, כאן דובר בעסק כלכלי, אשר התרחש במספר רב של הזדמנויות, ומכאן המסוכנות הרבה הנובעת משחרורו של המשיב.

סניגורו של המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אולם טען כי אין הצדקה למעצרו של המשיב, וסמך ידיו על החלטת בית משפט קמא. הסניגור הדגיש כי כל שביצע המשיב היה לדאוג להפעלת המכשירים, וכי לא היה בידיעתו כי מדובר במתן שירות לאסירים לצורך מטרות לא כשרות. הסניגור הוסיף כי רשויות המדינה הנפיקו לו היתרים, דבר המלמד כי הוא לא נתפס כמסוכן, למרות שהיה לו עבר פלילי. הסניגור ציין כי המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, ומאחר וניתן להסתפק בחלופת מעצר, מן הראוי לעשות כן.

דיון והכרעה

כאמור, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה במקרה זה. יש לומר כי הראיות בתיק נותחו באופן מעמיק ומקיף בידי בית משפט קמא, ונקבע כי קיימת תשתית איתנה לכך שהמשיב ביצע את המיוחס לו בידיעה כי הוא מסייע במעשיו לאסירים ביטחוניים.

בית המשפט אף ניתח את ההלכות מהן נלמדת עילת המעצר במקרה זה, אולם סבר, כאמור, כי אין נשקפת מהמשיב מסוכנות ממשית וניתן להסתפק בחלופת מעצר.

עבירות של הברחת טלפונים סלולאריים לאסירים ביטחוניים הינן עבירות חמורות. הטרור עושה שימוש באמצעים שונים ומגוונים על מנת לקדם את פעילותו. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו מפי כב' השופטת ארבל בע"פ 3827/06 פלוני נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 07 (9) 400], עמוד 3:

"הטרור בעידן הנוכחי מתאפיין לא רק בהיותו גלובלי, אלא גם בתחכום רב, לעיתים במבנה ארגוני מסועף, בפעילות שאינה ספורדית, נקודתית, אלא פעילות ארגונית שיטתית שלצורכה מוקמות תשתיות נרחבות שיאפשרו אימונים, איסוף מודיעין וביצוע פעילות מבצעית, הכל תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ועל מנת לייצר פעולות טרור שיגבו מחיר כבד."

לצערנו, וכפי שעולה מהמציאות הנגלית בפני בתי המשפט הצבאיים, פעילי טרור מאכוונים פיגועים ומתאמים פעילות טרור גם מתוך כותלי הכלא, ובכלל זה תוך שימוש בטלפונים סלולאריים. עניין זה אינו חדש ועלה כבר בעבר במסגרת עתירות שהובאו בפני בית המשפט העליון. כך למשל, בעעא 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר, פ"ד נ (4) 492, נדונה עתירה בה התבקש לאפשר לאסיר בטחוני קשר טלפוני עם גורמים מחוץ לכלא, ושם נקבעו הדברים הבאים:

"הסיווג של אסירים ביטחוניים כסוג בפני עצמו נובע מן הסכנה המיוחדת הטמונה באסירים אלה. ברוב המקרים הם משתייכים לארגונים בלתי חוקיים, ששמו להם למטרה לפגוע במדינה, וקיים חשש שהקשר בין האסיר לבין הארגון קיים ועומד גם בתקופת המאסר. קשר זה, וכן הקשר בין האסירים הביטחוניים לבין עצמם, טומן סכנות מיוחדות, הן מן הבחינה של הסדר בבית הסוהר והן מן הבחינה של ביטחון המדינה. סכנות אלה עשויות להצדיק כליאתם של אסירים ביטחוניים בנפרד והטלת מגבלות מיוחדות עליהם, בעיקר בכל הנוגע לקשר עם החוץ....

....המערערים הסבירו לבית המשפט, בכתב ובעל-פה, את הטעם להסדר שנקבע על-ידי שב"ס לגבי הקשר הטלפוני על-ידי אסירים ביטחוניים. לטענתם, קשר כזה עלול ליצור סכנה לביטחון המדינה. הם הציגו חומר התומך בטענה זאת. בין השאר צורפה לערעורים חוות-דעת של מומחה מטעם שירות הביטחון הכללי. בחוות-דעת זאת מציין המומחה כי בתי הסוהר בישראל משמשים מרכז חשוב לפעילות של ארגוני מחבלים. ארגונים אלה מקיימים בבתי הסוהר מסגרות ארגוניות, במבנה הירארכי, ובין היתר הם משתדלים לקיים קשר בין הארגון לבין שלוחותיו בבתי הסוהר. בכלל זה -

"יש לחלקם עניין בהפעלת לחץ על ישראל על ידי ביצוע פיגועים, בייחוד פיגועי חטיפה/מיקוח. כתוצאה מכך אנו עדים לתקשורת עניפה המתקיימת מזה שנים בין כלואי פח"ע לבין פעילי ארגוניהם מחוץ לכלא ואף עם הנהגות ארגוניהם בחו"ל".

הוא אף נותן דוגמאות, לרבות דוגמאות שמיות, לתקשורת מסוג זה שהייתה בה סכנה לביטחון המדינה. התקשורת מתבצעת בשיטות אחדות, ובעיקר באמצעות בני משפחה ואחרים המבקרים את האסירים הביטחוניים בבתי הסוהר. והוא מסכם את חוות-דעתו כך:

"הפעילים בכלא עוסקים כל העת בחיפוש אחר שיטות תקשורת חלופיות, נוכח הקושי הגובר לקיים קשר פח"עי עם החוץ ובשל הבדיקות המתבצעות על ידי שירות בתי הסוהר. ברי כי קיום שיחות טלפון תפתח צוהר חדש לפעילי הפח"ע אל אנשיהם מחוץ לכלא, או בין בתי הכלא. הדבר יאפשר העברות מסרים ומידע (שהועבר עד כה בעיקר באמצעות שליחים נושאי אגרות), באמצעות קודים הנשמעים תמימים לכאורה, בשיטה הנקוטה על ידי פעילי ארגונים אלה בשיחות טלפון פח"עיות מחוץ לכלא".

נוסף לחוות-דעת זאת מסר בא-כוח המערערים לבית המשפט, בהסכמתו של בא-כוח המשיבים, חוות-דעת סודית של אותו מומחה, שהוסיפה דברים לחוות הדעת אשר, כאמור, צורפה כחומר גלוי לערעורים. תוספת דברים אלה מחזקת את החשש מפני נזק שקשר טלפוני על-ידי אסירים ביטחוניים עלול לגרום לביטחון המדינה."